כשהייתי קטנה, סבי היה מנהל את הסדר ביד רמה: יושב על כורסא מרופדת בכריות בראש השולחן, קורא מן ההגדה, טובל את אצבעו ביין ומטפטף (תמיד הייתי בלחץ שהמפה הלבנה תתלכלך מהיין האדום), שובר מצה באמצעה ומחביא בתוך מפית הבד ואז בלהטוט זריז מחביא בבית ואנחנו הילדים היינו מחפשים. היינו שרים חד גדיא בקול רם, אחי-קטן הבית-היה שר מה נשתנה ותמיד היינו מדברים על להמשיך את הקריאה בהגדה לאחר האוכל ואז נשברים. עם השנים גדלתי ואף התחתנתי (עם אהוב נעורי, זוכרים?), והמצב קצת הסתבך-עם משפחתו? עם משפחתי? לפעמים החלטתי לאחד את כולם ולארח אצלנו, וכך התנסינו בניהול הסדר, דבר שיועיל לנו עכשיו כשאנחנו מארחים את עצמנו לבד. מזל שאנחנו חמישה אז יהיה שמייח.
אם בכל שנה האהובים החסרים שלנו מעלים בנו געגוע, השנה גם האהובים הנוכחים עושים זאת מעצם היותם רחוקים. קשה להיות בנפרד. זום לא עושה את זה קל יותר.
הווירוס הארור שינה כמה סדרים במדינה. מזל שאת פורים הצלחנו לחגוג אבל מאז כולם-או רובם-ספונים בבתיהם, בחשש ודאגה. אני פוטרתי מעבודתי, הבנות בבית כבר לא יודעת כמה זמן-מי סופר. מזל שהן די גדולות אבל עדיין קשה להן לא לצאת מהבית ולא לפגוש חברות. גם אני כבר כמעט חודש בבית, מוצאת לעצמי פרוייקטים וחושבת על היום הזה, שיבוא, כשיגידו שאפשר לצאת לשגרה חדשה.
כולם אומרים שהיקום בא להגיד לנו משהו. ללמד אותנו לקח. לחנך אותנו בגלל שחנקנו אותו או משהו. אני לא מאמינה בזה. אבל כן חושבת שצריך לשנות. שיש תהליכים שכולנו צריכים לעבור בעקבות הווירוס והתקופה המשוגעת שאנחנו עוברים. לשנות את אופן התייחסותנו אחד לשני, וגם לעולם. לשנות דברים בחינוך, בכלכלה, במדיניות (כן, גם העניין הפוליטי מבאס) ובכלל.
הערב כל אחד מאיתנו יישב בביתו עם משפחתו הקרובה, חלקנו נעשה את מה שאנחנו רגילים לעשות-נחלוק את חוויותינו עם אחרים, אם כי בצורה שונה-בזום, שהשתלט על חיינו. אחרים יעדיפו את השקט הביתי. האווירה תהיה מוזרה ואולי מעט שקטה. נשתדל כן למלא אחר הלכות החג ולעשות שמח ולא לתת לקורונה לנצח.
את המחשבות על היום שאחרי אדחיק בינתיים. איך נתחיל בחזרה לשגרה, איזו מן שגרה זו תהיה-בטח לא מה שהכרנו, מתי אמצא עבודה ואיזו, אולי כדאי ללמוד משהו-אבל מה? ומה עם הבנות? יחזרו ללימודים רק בספטמבר? עם מסיכות?
כל כך הרבה שאלות ואפס תשובות.
אם בכל שנה האהובים החסרים שלנו מעלים בנו געגוע, השנה גם האהובים הנוכחים עושים זאת מעצם היותם רחוקים. קשה להיות בנפרד. זום לא עושה את זה קל יותר.
הווירוס הארור שינה כמה סדרים במדינה. מזל שאת פורים הצלחנו לחגוג אבל מאז כולם-או רובם-ספונים בבתיהם, בחשש ודאגה. אני פוטרתי מעבודתי, הבנות בבית כבר לא יודעת כמה זמן-מי סופר. מזל שהן די גדולות אבל עדיין קשה להן לא לצאת מהבית ולא לפגוש חברות. גם אני כבר כמעט חודש בבית, מוצאת לעצמי פרוייקטים וחושבת על היום הזה, שיבוא, כשיגידו שאפשר לצאת לשגרה חדשה.
כולם אומרים שהיקום בא להגיד לנו משהו. ללמד אותנו לקח. לחנך אותנו בגלל שחנקנו אותו או משהו. אני לא מאמינה בזה. אבל כן חושבת שצריך לשנות. שיש תהליכים שכולנו צריכים לעבור בעקבות הווירוס והתקופה המשוגעת שאנחנו עוברים. לשנות את אופן התייחסותנו אחד לשני, וגם לעולם. לשנות דברים בחינוך, בכלכלה, במדיניות (כן, גם העניין הפוליטי מבאס) ובכלל.
שמלה: יאנגה // נעליים: גולף
כל כך הרבה שאלות ואפס תשובות.
בינתיים אני מתנחמת בזמן הביתי-משפחתי שלנו. הביחד הזה. ואחרי שסיימתי לנקות-לסדר-למיין-לנפות אני חושבת על החיים באופן כללי ועל כך שבסך הכל לא רע כאן.
מקווה שתהנו הערב מהסדר השונה-אך-מיוחד, תחשבו על היקרים לכם ותראו שעוד יהיה לנו טוב. יותר
