זכרון: בגיל 6 או משהו כזה, בביקור אצל דודתי, ליטפתי את כלב השנאוצר שלה, וכשהוא הפסיק ללקק את ידי רציתי שימשיך אז דחפתי יד לכיוון הפה שלו. כמובן שזה נגמר בנשיכה מצד הכלב ורתיעה (שלא לומר פחד) מכלבים מצדי.
חלפו עברו השנים, ובגיל 15, לאחר נדנודים רבים, הסכימו הורי שנאמץ כלב. לשמחתי, כלבת הפודל של חברתי הטובה המליטה בדיוק-ואפילו צפיתי בהמלטה!-וזכיתי לקבל את כלבי הראשון. זה בהחלט עזר לי להתגבר על הפחד. פונץ' השחור חי אצלנו חיים טובים ומאושרים, עד שבערך בגיל 13 לקחנו אותו לווטרינר עקב בעיות שיניים ואז גילינו שהוא חולה מאוד. בסרטן מלנומה בגרון. כן, מסתבר שלכלבים ישנם מחלות כמו של בני אדם. מאחר והמחלה היתה במצב מתקדם מאוד, נאלצנו להפרד ממנו בכאב גדול.
עברו השנים, בינתיים האהוב ואני התחתנו, והחלטנו לאמץ כלב. רצה הגורל וכלבת הלברדור של השכנים המליטה. הרבה. בחרנו לנו גורה קטנה ולבנה וחיכינו שתגדל מעט כדי לקחת אותה, כי כמובן שלא מפרידים גורה מאמא שלה. לאחר זמן מה זכינו לקבלה וקראנו לה מיה. חיריק במ'. בדיוק באותו הזמן הייתי בהריון עם הבכורה. חודש שמיני. את החודש האחרון להריון ביליתי בקימות בלתי פוסקות בלילות לגורה קטנה ויללנית, וגם לפיפי. זאת היתה הכנה טובה לתקופה שאחרי הלידה.
מהר מאוד הבנתי שאני מגדלת שתי תינוקות בו זמנית. קל זה לא היה: להחזיק בעגלה וברצועה של כלבה שובבה, לנסות לרסן קפיצות של גורה בת כמה חודשים על תינוקת בת כמה חודשים. לבסוף לקחנו מאלף והחיים בבית הסתדרו פחות או יותר. עד גיל שש. של מיה. כבר היו שתי בנות בבית. יום אחד חזרתי מהעבודה וגיליתי שלולית פיפי ענקית בממ"ד. ניקיתי ויצאתי עם מיה לסיבוב ולא התייחסתי כל כך. ואז למחרת זה קרה שוב. לקחנו אותה לווטרינר שגילה לנו שהיא חולה בסוכרת. כבר אמרתי שגם לכלבים יש מחלות של בני אדם? התחלנו ברוטינה של זריקות אינסולין פעמיים ביום, אוכל מיוחד ודיאטתי, ולפעמים גם הגענו לאשפוזים לאחר שהמצב הדרדר. לרגע לא חשבנו למסור אותה או חלילה לזרוק אותה. רק דאגנו לה. הסתבר שכלבות לברדור (לא גזעית, אבל למי אכפת), שעוברות עיקור, נוטות לחלות בגיל צעיר. לא ידענו זאת קודם. אחרי שנתיים של טיפול מסור מצבה הדרדר, היא מאוד רזתה והיה לה קשה ללכת. זה כל כך כואב לראות כלבה חסרת אונים, הולכת ומועדת, מרזה כל כך עד שרואים את העצמות. כבר אי אפשר היה להצילה והיא נפטרה 5 ימים לפני שהקטנה נולדה. מן סגירת מעגל שכזו. היה מאוד קשה לעבור זאת שוב והטראומה היתה גדולה. הבת הגדולה היתה בת 8 וחצי, האמצעית בת 6 וחצי. אמרנו להן בעדינות שמיה כבר לא סובלת.
שנה לאחר לכתה, טיטאתי את הבית ודימיתי לראות שיערות של מיה על הרצפה. כמובן שזה לא היה הגיוני, כי היא כבר שנה לא הנשירה לנו בבית, אבל היתה לי מן תחושה כזו. אח"כ בדקתי מה התאריך וגיליתי שזה היה יום פטירתה. שלחה לי סימנים מגן העדן לכלבים.
שלוש שנים וחצי קדימה. החלטנו, למרות הכל, לאמץ כלב חדש. חיפשנו בכל מקום אפשרי-בעמותות שונות (בעמותה אחת לא הבינו למה אנחנו חייבים לברדור, הסברנו שהבנות רגילות לזן כזה ויהיה להן קשה עם כלב אחר, קטן ונבחן, אז ממש כעסו עלי, לא מבינה למה-הרי רציתי לעשות מעשה טוב בסה"כ, וכלב גדול עדיף לו לחיות בבית עם גינה מאשר בדירה קטנה בה אין לו מקום לזוז), בצער בעלי חיים (שאגב, יש להם חוזה דרקוני מול המאמצים, הדורש גם חשיפת פרטים אישיים שלטעמי לא רלוונטיים לעניין ולכן נרתעתי מכך), לבסוף הגענו לעמותת "כפ"ס-רעננה אוהבות חיות". המתנדבת יצאה מגדרה לסייע לנו. ראינו באתר שלהם כלבים למסירה ולבסוף הגענו לאחד מהם, שמסתבר שיש לו עבר: הוא הגיע לכלביה בגיל שנה, היה שם שנה ואז אימצה אותו משפחה, הוא היה אצלה שנה ועם הזמן הסתבר להם שאינם מסוגלים לטפל בו והם עמדו להחזירו לכלביה. הגענו בדיוק בזמן לאמץ אותו ישירות מהמשפחה. כשהגענו להכירו ולהכירם, ליטפנו אותו והרגשנו כמה שחסרים לו חום ואהבה. מיד התחברנו ורצינו לאמצו. לאחר מספר ימים לקחנו אותו הביתה, ואז גם גילינו שיש לו כל מיני פגיעות שלא ידועות מקורן: העפעף השלישי (יש דבר כזה!) קרוע, השיניים הקדמיות העליונות שבורות. לקחנו אותו לווטרינר שבדק אותו ולשמחתנו הוא בריא. שמו סנואו, כנראה בגלל שהוא די לבן.
אגב, כל תהליך האימוץ של סנואו התרחש במהלך מלחמת צוק איתן, הוא הגיע אלינו בחודש יולי, וכשנכנסנו איתו לממ"ד הרגשנו בדיוק כמו לפני עשרים שנה, כשנכנסנו עם פונץ' לממ"ד. גם כן מן סגירת מעגל.
סנואו השתלב נהדר בבית, התאקלם מהרגע הראשון והוא גם רגוע ואוהב. כשאני יושבת הוא דוחף את ראשו בתוך היד שלי לליטופים.
חג הפסח מתקרב, וזהו בדיוק הזמן בו ניתן לראות כלבים זנוחים בצדי הכביש המוביל לשדה התעופה בן גוריון: משפחות שטסות לחו"ל ואין להן מה לעשות עם הכלב אז הן זורקות אותו. זה כל כך כואב לראות את זה. יש הרבה פנסיונים לכלבים ותמורת סכום לא גדול ניתן להשאיר שם את הכלב, ואם ממש רוצים להפטר ממנו-עדיף למסור לעמותה כלשהי ולא לזרוק. גם לכלב יש רגשות.
תחשבו על זה.
קצת תמונות תדמית של הסנואו-מן:
סנואו ביומו הראשון אצלנו. עם אהיל על הראש לאחר שעבר סירוס
סנואו התעלק על הספונת של הקטנה והפך אותה למיטה שלו
תפסתי אותו על חם שוכב על הפוף של הקטנה. חוצפן! לא מסתפק בספה
סנואו משקיף אל האופק בנסיעה
אתם מעודכנים?
