יום שלישי, 3 ביולי 2018

ואהבת לרעך כמוך

בעידן הסלפי, רבים אוהבים לצלם את עצמם וכמובן להפיץ את התמונות בכל רשת אפשרית. מאחר ולא צריך לפתח את התמונות (לקוראי הצעירים-פעם היו מצלמים בחסכנות ושולחים את הפילם לפיתוח. כל תמונה עלתה כסף), אפשר להתנסות ולצלם שוב ושוב עד למראה המושלם. או המוש.
רעיון האהבה העצמית עולה ומחלחל, כל אחד רוצה לקבל לייקים על תמונותיו, אישור לכך שהוא אכן בסדר. כל אחד רוצה (וכמעט כל אחד יכול) להיות מלך או מלכת הכיתה. אבל מה קורה עם הזולת? קצת נדחק הצידה. "אני לא אתן לו לייק כי הוא לא נתן לי", "אני לא אתייג אותה כי היא לא תייגה אותי" ועוד ועוד. למה זה כך? אי אפשר סתם לפרגן לאחר? זה בחינם ועושה הרגשה כל כך נעימה.
מודה שגם אני לעתים רחוקות חוטאת בכך, בעיקר כשאני רואה בלוגריות תינוקות שפתחו בלוג אתמול והיום יש להן 7000 עוקבים או ווטאבר. מה שאני כן משתדלת לעשות, כבר הרבה שנים, זה לפרגן במילים. תמיד אפשר למצוא נקודת אור אצל מישהו או מישהי, ואני יודעת עד כמה זה כייף ונעים לקבל מחמאות, עד כמה זה מעלה את תחושת הבטחון העצמי שלעתים חסרה לכולנו.

אני יוצאת בקריאה נרגשת: פרגנו! תנו לפחות 5 מחמאות ביום. ולא לעצמכם.
אולי ככה נצליח להאיר קצת את העולם באור חיובי.

אתם יודעים שאני לא מאנשי האור ואהבה, בעיקר לפי רמת הציניות שאני מפזרת פה ושם, ושם... אבל בחייאת, כל כך הרבה איכס יש שם בחוץ, מתי בפעם האחרונה עשית משהו בשביל מישהו?                                 





אין תגובות:

הוסף רשומת תגובה

מוזמנים להשאיר תגובה חביבה ♥

הצטרפו אלי בפייסבוק ♥

Related Posts Plugin for WordPress, Blogger...